<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער העשרים וארבע</h1>
<h2>דף יז:</h2>
והמין החמישי מצד שאינם בני עדות. הנשים פסולות לעדות דבר תורה. דתנן התם [שבועות ל' ע"א] שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ואמרינן בגמרא מנא הנ"מ דתנו רבנן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. ובירושלמי דיומא פרק שני שעירי [ה"א] יליף לה מגזירה שווה דשני שני דכתיב על פי שנים עדים וכתיב ועמדו שני האנשים והביאו הרא"ש ז"ל בפרק החולץ [יבמות פ"ד סימן ל"א]. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' [עדות ה"ב] שהן פסולות מן התורה שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה, וכן כתב בספר מצות גדול [לאוין רי"ד]. ועוד כתב בפרק הנזכר שהטומטום והאנדרוגינוס פסולין לעדות לפי שהן ספק(י) ואין עונשין מן התורה [מן הספק] ואין מוציאין ממון מן הספק. ודברי רבנו ז"ל באנדרוגינוס מפורשים בתוספתא דבכורים [פ"ב ה"ד] דשנינן שם גבי אנדרוגינוס דיש (לו דרכים שוים) [בו דרכים שוה] לנשים ומכללם שפסולין לכל עדות שבתורה [כנשים] וכל שכן בטומטום מהיקישא. והעדות שנשים כשרין להם אין זה מקומן. והגוים פסולין לעדות שרשעים נינהו ולא בני עדות נינהו כלל. ואמרינן בפרק החולץ [יבמות מ"ז ע"א] אין עדות לגוי. ובפרק קמא דגטין [ט' ע"ב] אמרינן דערכאות פסולי דאורייתא נינהו ואין אנו מכשירין אותן אלא משום דינא דמלכותא כדאיתא התם. ובפרק קמא דקמא [י"ד ע"ב] דתנן על פי עדים בני חורין ובני ברית ואמרינן בגמרא בני חורין לאפוקי עבדים דלית להו חייס ובני ברית לאפוקי גויים דלא שייכי במצות. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' מהלכות עדות [ה"ד] דפסול עבד משום ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו ואם עבד פסול כל שכן גוי. והקטנים פסולים לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים ולא קטנים כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"ב] וכבר כתבתי בסמוך דבעדים הכתוב מדבר כדאיתא במסכת שבועות בפרק שבועת העדות [ל' ע"ב]. וכבר כתבתי למעלה שער נפרד לדעת סימני הגדול. והסריס כשר לעדות וכבר כתבתי גם כן סימניו למעלה. ובעדות קרקעות אף על פי שהוא גדול אינו מעיד אלא במטלטלין אבל בקרקעות עד שיהיה בן עשרים. וכן כתב בחקות הדיינין [סימן] כ"ג, והכי איתא בפרק מי שמת [שם]. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם הוא גדול והוא בקי בטיב משא ומתן אף על פי שלא הגיע לכלל עשרים עדותו עדות אף בקרקעות. וכתב הרא"ש ז"ל בתשובה [כלל ל"ג סימן ה'] קטן שהגיע לכלל שנים ולא בדקו[הו] אם הביא סימנין והעיד [ו]לאחר זמן בדקוהו ומצאו שהביא סימנין שהוא בחזקת גדול משעה שהוא בן י"ג שנה. כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות עדות [ה"י] המוסרין והאפיקורסין והמינין והמשומדים שהם פחותים מן הגוים פסולין לעדות. בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] מבואר דחרש שוטה וסומא פסולין להעיד. וחרש דווקא שאינו שומע כלל, אבל בעל הטורים [חו"מ סימן ל"ה] מכשיר אפילו אינו שומע כלל. ויראה שעדות שהיא בשמיעה פסול לה ומה שהיא בראיה כשר לה. סומא דוקא בשתי עיניו אבל בעינו אחת כשר כדאיתא בפרק [אחד] דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"ב] ובפרק בא סימן [נדה מ"ט ע"ב]. כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פ"ט ה"י] הפתאים ביותר שאינם מכירין דברים הסותרים זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שיבינו שאר עם הארץ וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי כל אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעות בכתב עכ"ל. וכל הנזכרים בעינן שיהא תחלתן וסופן בכשרות אבל תחלתן בכשרות וסופן אין בכשרות או תחלתן שלא בכשרות וסופן בכשרות פסולין, וכן היא בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א]. והיכא שהיה רחוק והיה יודע לו עדות ונתקרב שנעשה חתנו לא יחתום לו בשטר ואפילו היתה עדות בקנין. והיכא נמי שהיה יודע לו עדות על פה והוא קרוב והעיד בבית דין ולא קבלוהו ואחר כך נתרחק אם העיד אין מקבלין עדותו דעבידי אינשי לאחזוקי דבוריהו. העטור ז"ל [אות קבלת עדות].
והדרך לידע אי זהו ראשון ואי זהו שני האחין זה לזה ראשון וכן מוכ(י)ח בירושלמי ובניהם שני ובני בניהם שלישי. והאב עם בנו ראשון ועם בן בנו ראשון בשני ועם בן בן בנו ראשון בשלישי (ובדרך) [וכדרך] שאנו מונין בזכרים אנו מונין בנקבות. והבעל (באשתו) [כאשתו] אם ראשונה ראשון ואם שניה שני. ואם הם תרי הבעל באשתו כל ששתי הנשים שניות כשרים. וזה מוסכם מהכל זולתי מהריא"ף ז"ל כפי נסחאותיו הנמצאות בקצת הלכותיו, ואף על פי שלא (כתבן) [כתב זה] בתשובותיו [סימן קע"ד] דתרי הבעל כאשתו לא אמרינן. ואם הם בעלי שתי אחיות דהיינו גיס או שלקח זה האם וזה הבת דהיינו ראשון בראשון לכו"ע פסולין דחד הבעל (באשתו) [כאשתו] אמרינן. אלא שמקצת הגאונים ז"ל כתבו בפרק זה בורר דבעלי קרובות פסולין להעיד זה לזה אבל להעיד לאחרים כשרים מה שאין כן בשאר קרובים. ולא נתחוורה לי דעתם שהרי ההיא מתנתה דהוו חתימי עלה תרי גיסי ופסלה רב יוסף כדאיתא בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ח ע"ב]. ואם האחד נשוי ראשונה והאחר השניה, בזה נחלקו אבות העולם. שהרבה מכשירים והרשב"א והרא"ש ז"ל מכללם. ולפי בעלי הדעת הזו כל בעלי שתי קרובות כשרים לעדות זולתי בעלי שתי אחיות ובעלי האם ובתה, והרבה פוסלים והרמב"ם ז"ל [עדות פי"ג ה"ז] מכללם והדברים בזה עתיקים. ודרכי הראיות והמשא והמתן אצל המתחילים מהבין עמוקים והכללים שכתבתי בזה מספיקים. ועל כן ראוי לישמר מזה וליזהר הרבה בעדות גטין וקדושין כדי שלא נצטרך להכניס ראשינו בין הררים גדולים ואם נפל דבר כזה בגטין וקדושין צריך להחמיר בו, ובדיני ממונות ראוי לעשות כפסק הרמב"ם ז"ל שעל פיו נהגו לדון בכל אלו הארצות. וארוס אינו מעיד לארוסתו אף על פי שאשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה ולא יורשה הכא משום אקרובי דעתא הוא ופסול. ובתשובה לריא"ף ז"ל [סימן כ"ט] דוקא לה אבל לקרוביה כשר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות עדות [הי"ד]. ואחי האח מן האם כשרים לעדות כגון רחל שנשאת ליוסף וילדה ממנו ראובן והיה ליוסף בן מאשה אחרת והוא מנשה ומת יוסף ונשאית לשמעון וילדה ממנו יהודה הרי מנשה ויהודה מעידים זה לזה. ואבי חתן ואבי כלה אמר רב חסדא דכשרים לעדות. וקרוב ונתרחק אין הלכה כרבי יהודה וכשר הוא לעדות. ובפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פסול, היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו כשר, זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר. ובפרק מי שמת [ב"ב קנ"ט ע"א] היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים, וזה אף על פי שלא הוחזק כתב ידו קודם שנעשה חתנו, וכן מוכח התם וכן כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פי"א ה"ה]. והאוהב והשונא כשרים כחכמים במתניתין [סנהדרין כ"ז ע"ב] שפסולי קורבא אינו אלא מגזרת מלך כדאמרינן בפרק מי בבתרא [שם] שהרי משה ואהרן פסולים זה עם זה. וגרים כשרים לעדות ואין ביניהם פסול קורבא, שני תאומים שנתגיירו כשרים זה על זה כדאיתא בפרק ב' ביבמות [כ"ב ע"א] ולא חיישינן לחרבה דעדות לבית דין מסורה. ובקיום שטרות מעיד קרוב על כתב ידי קרובו כדאיתא בפרק ב' דכתובות [כ"ח ע"א] משום דקיום שטרות דרבנן דמן התורה העדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין דמי כדאיתא התם ובפ"ק דגיטין [ג' ע"א]. וגם בפסולי קורבא כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פי"ג ה"א] שכל שהם מצד האם הם מדרבנן. והרבה להשיב עליו אבי זקני הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו [שורש שני], והרשב"א ז"ל בתשובותיו [ח"א אלף קפ"ה], וכדבריהם משמע שהרבה ראיות הביאו כנגדו כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת.
